אני חייבת לציין שבהתחלה הרעיון של להיכנס למדרשה ממש עורר בי אנטי. למה אני, צריכה בגיל 30 אחרי שכבר הספקתי דבר או שניים בחיים לעזוב את הכל, לעלות לירושלים ולגור שם עם עוד מי יודע כמה בנות בתנאי פנימייה

לקח זמן (המון זמן) עד שאמרתי לעצמי "מה זה משנה מה **את** רוצה, משנה מה ה' רוצה" ... ואז נפלה לי התובנה שה' רוצה שאעבור למדרשה כי שם אתפתח מבחינה רוחנית הרבה יותר טוב ומהר מאשר בבית ובסביבה הנוחה והמוכרת שלי... וכך ארזתי את הפקלאות והגעתי למקום חדש ולפרק חדש בחיי

אני רוצה לשתף שאני כבר חצי שנה במדרשה ואין יום שבו לא למדתי משהו חדש על ה', על העולם, ועל עצמי. אבל הדבר הכי יפה שגיליתי על עצמי הוא שהתשובה מצליחה לפרק לי, שלב אחר שלב, הרבה ממידת הגאווה (ברוך ה').

פתאום כל ה"אני" הזה, הכבד, המעייף, הלא שבע הזה, שצריך כל הזמן לטפח אותו ולדאוג לו ולהאכיל אותו, שירגיש מכובד ובעל ערך, פתאום הוא מתחיל להתמוסס... האגו כמובן דוחה בשאת נפש את הרעיון הזה, הרי האגו רוצה לגדול, לפרוץ, להצליח. קשה לו מאוד עם הרעיון הזה שלא "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".